מלפפונים חמוצים
מאת: גלית שרף (זיתוני)
ביום שני שעבר חזרתי מבית הספר וכמו בכל יום זרקתי את הילקוט על הרצפה באמצע הסלון, וטסתי לשירותים. אני יודעת שזה לא בריא להתאפק כל היום, אבל אני פשוט שונאת לעשות פיפי בבית הספר במיוחד מאז שתפסנו את הבנים מהכיתה מנסים להציץ.
בכל יום הראש של אמא שלי מציץ מכיוון המטבח, ממש מעל לצנצנת המלפפונים החמוצים של סבא, שעומדת על השיש, ותמיד יוצא לה אותו משפט מעצבן בדיוק. "גיל, תרימי את התיק מהרצפה, את רוצה שמישהו ישבור את הראש?"
אבל ביום שני שעבר אמא שלי שתקה. היא ישבה בסלון והעיניים שלה היו אדומות ונפוחות.
הבנתי שמשהו נורא קרה, אבל פחדתי לשאול אז רק עמדתי לי ליד השולחן בסלון ובדקתי אילו מכתבים הגיעו, כאילו שחשבונות חשמל ומים באמת מעניינים אותי.
"גילי, בואי תשבי איתי", אמא נגעה בכורסה שלידה.
לא רציתי לשבת.
רציתי לברוח, רק לא לשמוע את מה שהיא הולכת להגיד. "אני חייבת להרים את התיק מהרצפה… שלא ישברו את הראש…" שמעתי את עצמי ממלמלת את המשפט שאני הכי שונאת ונמלטתי עם הילקוט לחדר שלי.
אבל זה לא עזר. אמא באה אחרי לחדר. "סבא מת", היא אמרה והעיניים שלה התמלאו בדמעות.
אני לא בכיתי.
גם לא כשאבא בא ונסענו ביחד לבית של סבא וסבתא.
גם לא כשסבתא חיבקה אותי כל כך חזק, שלא יכולתי לנשום.
גם לא כשדוד אחד, שאני בקושי מכירה, ישב על הכורסא של סבא שלי.
למחרת הייתה ההלוויה. אותי השאירו אצל השכנים בדלת ממול. הם ניסו לשמח אותי והיו מאוד נחמדים, אבל ממש לא היה לי מצב רוח לזה.
הצצתי דרך החלון וברגע שראיתי את ההורים שלי נוסעים, התחמקתי בחזרה הביתה.
נעלתי מאחורי את הדלת. הבית היה לגמרי שקט. על השיש במטבח עמדה הצנצנת הגדולה והשקופה, בתוכה ריחפו המלפפונים החמוצים של סבא.
המון מלפפונים.
התיישבתי עם הצנצנת על הרצפה במטבח ולעסתי מלפפון. חשבתי על סבא ועל זה שאני אף פעם לא אראה אותו יותר. אכלתי עוד מלפפון חמוץ וניסיתי לדמיין אם געגועים זה דבר שנחלש או מתגבר.
המלפפונים החמוצים התמעטו בצנצנת. סבא הלך בלי להגיד לי שלום ואפילו בלי לגלות לי את המתכון הסודי שלו, למרות שהוא הבטיח.
את הטעם החמוץ של המלפפונים האחרונים כבר לא הרגשתי, בגלל הדמעות.
שינוי הרגלים לילדים דרך מסעות משחק
