איך הסתבכתי עם ההליכה שלי, ולמה זה בדיוק מה שקורה לילד שלכם עם אוכל

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, טיילתי עם חברים ביוון והגענו לאי שהוא הר
ועל ההר מנזר עליו החלטנו לטפס…
זה היה טיפוס ארוך, העלייה הייתה תלולה עם מאות מדרגות…

ותוך כדי הטיפוס, כדי להעביר את הזמן, אחד החברים שלי סיפר לנו שכשהוא היה בהודו, הוא למד והתאמן בהליכה מודעת,
והציע לנו לשים לב איך אנחנו הולכים,
וזה מה שעשיתי, התחלתי להיות מודעת להליכה שלי ולפרק אותה לגורמים.

התחלתי לחשוב איך הולכים, איך אני מניחה את העקב לצד אגודל,
מה קורה עם הידיים שלי, איך אני נושמת, איך אני מרימה את הרגל,
על מה אני חושבת….

וככל שניסיתי להבין את ההליכה המודעת הזאת, ככה הסתבכתי עם ההליכה,
ככל שחשבתי יותר על ההליכה שלי, אותה פעולה פשוטה ויומיומית, הפכה להיות יותר מוזרה, יותר מצחיקה ויותר מגושמת,
בקיצור לגמרי הסתבכתי שם וזה מאוד הפתיע אותי.

ולמה אני מספרת לכם את זה?

מכיוון שזה אותו הדבר גם עם אוכל ובררנות באוכל,
אפשר לדמות את זה לכך שאנחנו עולים למטוס,
יש יום מעונן, אנחנו מתחילים לטוס בתוך העננים
ובאיזה שהוא שלב אנחנו עוברים את העננים והכל בהיר וללא עננים.

ואני מאמינה שבטבע שלנו מעל לכל העננים ומעבר לבררנות, הילד כן יודע לאכול בריא ומגוון
אבל העננים האלו לפעמים כל כך נוכחים ומעיבים שאי אפשר בכלל לראות את החלק הבהיר.

אז מה זה העננים האלו?

העננים האלו יכולים להיות כל מיני דברים,
למשל, היחסים איתנו ההורים,
יכול להיות שאני מכניסה המון מתח סביב האוכל,
יכול להיות שכל היחסים מתנקזים ליחסי כוחות סביב האוכל
ואולי הילד שלי בוחר להביע את העצמאות שלו דווקא באוכל כי שם זה מפריע לנו.

יש ילדים שענן הזה הוא ענן חושי,
ילדים שכל החוויה החושית שלהם היא בפול ווליום.
הריחות חזקים, הטעמים חזקים,
הדרישה שלנו מהם היא מאוד חזקה וגם בזה אפשר לטפל.

ויש ילדים שהענן בשבילם יושב על קושי חברתי,
לדוגמה, ילד שאכל יפה, שמע בגן ילד שהוא מעריץ שאומר איכס על האוכל והמחשבה שלו מתקבעת.

וכל אלו הם עננים.

אם אתם מרגישים קשיים באכילה שלהם נסו לדמיין עננים.
זה יעזור לכם לנסות לזהות את העננים
ותזכרו שמעבר לעננים האלו הכל בהיר,
יש שם אכילה מגוונת: צריך רק להצליח להמריא לשם.

גלית שרף זיתוני 🍅❤️