לא יודע מה לאכול, תציעי לי את! איך יוצאים מהלופ של ארוחת הערב

נראה לי

שגם בלי לשים אצלכם מצלמות,

אני יודעת עם מה אתם מתמודדים כל ערב.

אתם: "מה אתם רוצים לאכול?"

הילד/ה: "מממ לא יודע"

אתם: "כבר מאוחר, תחליט"

הילד שלכם: "תגידי לי את"

ופה אתם מתחילים לדקלם רשימה….

חביתה,

מקושקשת,

טוסט,

פיתה עם טונה,

חומוס,

קוטג'…

מלפפון….

בשלב הזה עדיין לא מוזכרות מילים כמו "קורנפלקס, לחם עם שוקולד, מילקי או דניאלה…",

אבל אל דאגה, נגיע לזה בהמשך

הילד שלכם: "אני לא יודע"

אתם חוזרים על הרשימה

אבל הפעם עם עצירות

כדי לקבל את תגובת הילדים.

חביתה?

הילד/ה שלכם: "לא בא לי"

מקושקשת?

הילד/ה שלכם: "לא בא לי"

אתם: "פיתה עם…"

הילד/ה שלכם: "לא"

וכך הלאה וכך הלאה

תלוי ברמת הסבלנות שלכם

ואיך זה נגמר?

לפעמים עם קורנפלקס, לפעמים עם שניצל במיקרו

לפעמים בסתם ארוחה פשוטה עם המון עצבים או טנטרום…

ואגלה לכם סוד.

אפשר לשנות את זה.

השאלה הראשונה שאני שואלת

כשללקוחות שלי במסע בקופסה

יש את הדיאלוג המתיש הזה בכל ערב עם הילדים,

השאלה הראשונה שאני שואלת היא

"איך זה נגמר? מה הילדים אוכלים בסוף?"

והדבר המדהים הוא

שברוב המקרים זה נגמר בכל יום

אותו דבר.

אמא של נדב ולירי ענתה לי:

"לירי בסוף תמיד תאכל פיתה עם קוטג' או עם גבינה לבנה לארוחת ערב

ונדב יתרצה בסוף לחביתה עם מלפפון וקרקרים."

מילת המפתח פה

היא ה"בסוף".

כי ה"בסוף" הזה קורה אחרי דיאלוג מתיש,

מוכר, מורט עצבים ומתסכל.

ממש כמו הצגה יומיומית,

לכם ההורים יש את התפקיד הקבוע שלכם

לילדים יש את התפקיד הקבוע שלהם,

וכולם מדקלמים את השורות שלהם, מתעצבנים במקומות הרגילים,

ושוב ושוב ושוב.

אם הדיאלוג הזה הוא סיוט עבורכם, אל תתפלאו,

זה סיוט גם עבור הילדים שלכם.

ובדיוק בגלל זה הוא לגמרי לגמרי מיותר.

אז בואו נעיף את זה

אם לירי בסוף אוכלת פיתה עם קוטג'

או פיתה עם גבינה,

הכי קל בעולם להגיש במרכז השולחן

פיתה, ואת 2 הקופסאות,

היא תמרח לעצמה את הגבינה או הקוטג'.

אם נדב בסוף אוכל כל ערב חביתה

ומלפפון, אני אגיש למרכז השולחן

צלחת עם החביתה,

מלפפונים, קרקרים, פיתה והגבינות שלירי בוחרת מביניהן.

הילדים מקבלים צלחת ריקה.

יש מבחר של אופציות בגלל השוני בין הילדים.

והכי הכי חשוב

חסכנו את הכעס, והתסכול.

אבל איך זה עוזר לילדים שלי לאכול יותר טוב?

אם אתם חושבים עכשיו את זה, אז התשובה היא,

שעד שלא תפסיקו את המלחמות

(ואני לגמרי מחשיבה דו שיח מתיש ומעצבן כל ערב כמצב מלחמתי לא רצוי)

לא תוכלו להתחיל תהליך של שינוי.

לקבל את המצב, ולייצר שקט זה

הצעד הראשון בדרך לשינוי,

ואני יודעת שהמון פעמים הורים חושבים

שהילד צריך להתחיל ולהשתנות,

הילד צריך לנסות, לטעום, להבין, להקשיב,

אבל זה בדרך כלל פשוט לא קורה.

ולכן אם אתם רוצים שדברים יזוזו באכילה אצלכם בבית,

הצעד הראשון והכי הכי חשוב?

הוא בכלל שלכם ההורים.

אתם יכולים להפסיק את מלחמת ההתשה הזו.

כדאי לזכור

שילד בררן מתמודד עם קושי, לפעמים זה קושי פיזי

לפעמים קושי רגשי

לפעמים הרגלים של התנהגות שהתעצמו דווקא מולכם.

ילד בררן הוא לרוב ילד שצריך עזרה.

החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את זה,

אפשר לטפל ולעזור לילדים שלכם, צעד צעד.

גלית שרף זיתוני 🍅❤️