אורי היא ילדה בררנית מאוד. לא נוגעת בפירות וירקות, לא בקטניות, נגעלת מקציצות ותבשילים ומאכלים "רטובים". מצידה, לאכול לנצח רק שניצלים ופסטה או פתיתים, בלי כלום.
"את מאמינה שהיא יכולה לעשות שינוי?" שאלתי את אמא שלה.
"את סומכת עליה?"
"אני רוצה להאמין," ענתה אמא של אורי, "אבל איך אני יכולה בדיוק לסמוך עליה? קודם שתעשה איזה צעד אפילו קטן… ואז נדבר על לסמוך עליה."
וכאן בדיוק נמצא המפתח לשינוי.
מה קודם למה
הצעד הקטן של הילד, או התחושה שההורה מאמין בו וסומך עליו?
התשובה חד משמעית: קודם ההורים, אחר כך הילדים.
אם נחכה עד שהילד יעשה משהו כדי "להרוויח" את האמון שלנו, זה יכול לקחת המון זמן, ולפעמים לא לקרות בכלל. ובנוסף, אנחנו מפספסים הזדמנות גדולה לעזור.
כשרוצים לעזור לילד לשנות הרגלי אכילה, קודם כל צריך לסמוך עליו, ולשדר לו את זה, ורק אחר כך הוא יהיה ראוי (וגם זה יכול לקחת זמן) לאמון הזה.
אין סיבה הגיונית לסמוך, ובכל זאת
נכון, במצב הנוכחי אין להורה שום סיבה רציונלית לסמוך על האכילה של הילד. אבל את המעגל הזה מישהו חייב לעצור, והמישהו הזה זה ההורים.
איך עושים את זה בלי לשקר? כי אנחנו לא רוצים לשקר לילד. לילדה שאוכלת כמו אורי, אי אפשר להגיד "אני סומכת עליך שאת אוכלת מה שהגוף שלך צריך", כי היא עדיין לא שם. אבל אפשר למצוא משהו אמיתי שכן אפשר להגיד:
- "אני סומכת עליך שאת מבינה, או מתחילה להבין, מה הגוף שלך צריך"
- "אני סומכת עליך שאת יודעת שצריך לשפר"
- "אני סומכת עליך שתצליחי לטעום"
כשאנחנו מאמינים בילדים שלנו, האמונה הזו מחלחלת, וגם הם מתחילים להאמין.
מצליחים להאמין שהילדים שלכם יאכלו יותר טוב?
גלית שרף זיתוני 🍅❤️