ילד שלא אוכל כלום? מה עושים, ומה רק מחמיר

"הבת שלי לא אוכלת כלום. אני רצינית." אמרה לי אמא מודאגת בשיחת טלפון.

ובאמת אחד הדברים שמטרידים את ההורים שאני עובדת איתם

הוא הכמויות שהילדים שלהם אוכלים.

לפעמים אלו כמויות שנראות להורים הרבה מעבר למה שהילד צריך.

("הוא אוכל צלחת של מבוגר, וישר מבקש תוספת. והוא כולה בן 8"),

הפעם אני רוצה לדבר דווקא על הילדים שאוכלים ממש מעט,

או כמו שאמא של עמית (בת 5) הגדירה בדאגה בשיחת ההיכרות שלנו:

"הבת שלי צמה כל השנה,

היא לא אוכלת כלום. מתיישבת לארוחת הצהריים,

מנקרת כמו ציפור בצלחת, 2 ביסים וקמה מהשולחן,

היא רזה, אבל היא כנראה בסדר כי עשינו בדיקות דם והכל תקין,

אני לא מבינה את זה. יש לי הרגשה שהיא חיה מהאוויר"

מה עושים כשהילד לא אוכל כלום?

קודם כל בודקים עם רופא או רופאת הילדים שהגדילה ובדיקות הדם תקינות. אם הכל תקין, מפסיקים לספור ביסים ומתחילים לשאול למה הוא אוכל מעט. כמעט תמיד יש סיבה, והיא נמצאת מתחת לצלחת. והשינוי מתחיל אצלנו, ההורים

אפשר בכלל לשלוט בכמויות שילד אוכל?

"מה את עושה כשהילדה אוכלת ממש מעט?" שאלתי את אמא של עמית.

"אני עושה כל מה שאני יכולה רק שייכנס לה משהו לגוף" ענתה אמא של עמית.

"לפעמים מכריחה,

לפעמים אומרת לה שלא קמים מהשולחן עד שלא מסיימים לאכול,

ואפילו מאיימת שלא תקבל קינוח אם לא תאכל קודם אוכל ממש."

"וזה עוזר?" שאלתי.

למה לחץ רק מחמיר

האמת? ברור לי שזה לא עוזר.

יכול להיות שבטווח הקצר עמית תאכל עוד כמה ביסים מהשניצל,

כדי לקבל קינוח,

או שתמשיך לשבת וללעוס את אותו ביס שעה, עד שאמא שלה תתייאש.

אבל האם זה ישנה את הרגלי האכילה של עמית לטווח ארוך ויפתור

את הבעיה?

ממש לא. ברוב המקרים, עמית תמשיך לשמוע כל יום עוד הטפות, תחנונים וכעס.

אבל תישאר בשלה, ואולי אפילו תפתח טכניקות התמודדות כמו למשל

לזרוק את השניצל לכלב או לפח.

איך אני יודעת?

כי גם אני הייתי עמית כזאת ובגיל צעיר למדתי לזרוק את ארוחת הצהריים

דרך החלון לשיחים שגדלו בחצר.

אחותי שהיתה יותר צעירה ולכן פחות מתוחכמת, זרקה את האוכל מאחורי מכונת הכביסה,

ונתפסה בנקיון היסודי לפסח…

ומה קורה כשמנסים לנצח את הקרב הזה בכוח? כתבתי על זה כאן: אתה לא קם עד שאתה מסיים את הצלחת

מה קורה מתחת לצלחת

כידוע, רק 10% מהקרחון מבצבצים מעל המים,

כך שהחלק הגדול שלו נמצא בעומק, מתחת למים.

כשאנחנו לוקחים את הדימוי הזה לאכילה של הילדים,

קצה הקרחון הוא מה שקורה בתכלס בצלחת. ולרוב זה בדיוק מה שמפעיל אותנו תמיד.

בקצה הצלחת אנחנו מתייחסים לדברים כמו

מה הוא אוכל? מה הוא ממש לא מכניס לצלחת? כמה ביסים היא לקחה עד שקמה מהשולחן?

כמה זמן נמשכת הארוחה? האם הילד שלי עצבני במהלך האוכל?

והתגובות שלנו במהלך הארוחה גם הן מתייחסות לקצה הקרחון, ל"תכלס של האכילה עצמה"

משפטים כמו "רק עוד ביס", "לא תקבל קינוח אם לא תסיים את העוף",

"תפסיקי לחלום מול הצלחת", "תשב יפה ואל תקום"

ועוד

ועוד

ועוד

זה לגמרי הגיוני שזה מה שמפעיל אותנו, אבל אם אנחנו רוצים לצאת מהמצב הזה ולהוביל שינוי, חשוב מאוד שנשנה את נקודת ההתיחסות שלנו,

ונעבור להתבונן דווקא בחלק הנסתר, ה 90% של הקרחון שנמצאים מתחת למים.

כי דווקא שם, מתחת לפני השטח נמצאת המסה המשמעותית,

ושם בעומק נמצא גם המפתח לשינוי באכילה.

למה בעצם הילד שלי מצמצם בחצי שנה האחרונה מזונות שאהב?

מה מפריע לו בירקות טריים?

מה הוא מנסה להגיד לי בהתעקשות האובר דרמטית שלו לא לשבת ליד חסה אפילו שאין לה בכלל ריח?

למה הוא אוכל אפונה אצל סבתא או בצהרון, וכשאני מכינה את המתכון אחד לאחד הוא אפילו לא טועם, אומר "איככככס" וקם מהשולחן?

כשמציבים את השאלות האלה, ומתחילים לפרק אותן

אנחנו יכולים להתחיל לשנות את הרגלי האכילה של הילדים שלנו.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים בתהליכים של המסע בקופסה,

ואני אתן לכם דוגמה מעולם הילדים שבקושי מכניסים משהו לפה,

הילדים ש"אוכלים כמו ציפור"

אז בקצה הקרחון, הילד שלנו לא אוכל כלום, עושה טובה ואוכל 4 ביסים מהשניצל

מכריז שהוא לא רעב, קם מהשולחן וזה יכול להגיע גם בליווי דרמות, כעס בכי וכו.

אם השיח שלכם עם ילד כזה הוא על מה שאכל או לא אכל

כמו למשל, תאכל רק עוד שני ביסים, אין קינוח, תחזור לשולחן וכו',

אתם לגמרי נמצאים בקצה הקרחון.

בואו נעשה רגע תרגיל מחשבתי

נשחרר את הצלחת

ונצלול לעומק. לסיבות.

תנסו להסתכל על העולם (ובעיקר על הצלחת 🙂

דרך העיניים של הילד שלכם, בצורה עניינית, בלי דרמה, כעס או עלבון.

כי התשובה שאתם מחפשים ל"למה", וגם השינוי נמצאים ממש שם.

ישנן מגוון סיבות לאכילת הציפור אצל ילדים בררנים באוכל.

לפעמים הילד מנקר כי הוא פשוט אכל בדיוק בגינה חצי חבילת במבה שחבר הביא, 3 שלוקים שחילקו ואיזה וופל. לנו זה נראה שטויות, אבל מבחינת סוכר יש כאן כמות שיכולה להחזיק אותו בתחושת שובע.

אולי הוא אכל לא מזמן בצהרון כריך והוא פשוט לא רעב?

אולי חשוב לך שישב לאכול עם האח הקטן שלו בשעה מוקדמת אבל בשבילו היא מוקדמת מדי?

ואולי הצלחת פשוט גדולה עליו (ממש כמו בסיפור זהבה ושלושת הדובים)

וכשהוא רואה את הצלחת הוא נבהל וכל ביס בשבילו זה מאבק?

השינוי מתחיל אצלנו

קודם כל מבינים

שאי אפשר להפריד את מה שהילדים אוכלים מכל ההתנהלות מסביב,

ואם אתם מגיעים עם הילדים שלכם למקומות קשים כאלה,

של דאגה, של כעס, של בכי או דרמה, ואפילו לתיחמונים ושקרים מצד הילדים,

זה סימן שצריך לשנות את הגישה.

וביחסים שלנו עם הילדים שלנו,

כשצריך לשנות את הגישה, אין מה לחכות שהילדים ישנו אותה מעצמם.

ילדים בני 5 או 4 או 9 לא יתעוררו בוקר אחד ויחליטו שהם עושים

שינוי תזונתי או התנהגותי,

בגלל שפתאום הם הבינו משהו שאנחנו אומרים מאתיים פעם ביום.

ולכן אם אנחנו רוצים

שינוי, הוא יהיה חייב להגיע מאיתנו, ההורים.

האחריות שלנו היא לעזור לילדים שלנו לצאת מהלופ של הסרבנות,

מההתנהלות העקשנית, ומהתנהגות הקיצונית באכילה.

השיטה הטובה ביותר לעשות שינוי היא להכניס משהו חדש ורענן.

לא לדבר על מה "לא לעשות"

אלא לתת לילדים אופציות חדשות למה כן לעשות.

תבדקו את ההתנהגות האוטומטית שלכם ותחליפו אותה.

כדי שהילדים ירגישו משהו חדש.

אם הילדים שלכם אוכלים רק כדי לקבל קינוח כפרס,

תשברו את ההרגל הזה, תנו להם קוביית שוקולד בלי קשר לאם אכלו וכמה,

אתם לא רוצים שיתקבע אצלם בראש שאוכלים רק כדי להרוויח משהו מתוק, נכון?

אם הילדים שלכם מתקשים לסיים את כל מה שיש בצלחת,

תעברו לצלחות קטנות עם פחות אוכל מראש, כדי שהם לא ירגישו

תמיד שהם לא מצליחים לסיים ומאכזבים אתכם.

תסתכלו על הצלחת דרך העיניים של הילדים שלכם,

ופשוט תעזרו להם.

כשמסתכלים על העומק,

נוכל באמת באמת לעזור לילדים שלנו ולשמור על היחסים שלנו איתם.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כשמתחילים את המסע בקופסה.

גלית שרף זיתוני 🍅❤️